Thursday, December 30, 2010

A New Alliance for Israel (in Haaretz)

Longer version and

A New Alliance for Israel
By Leon Hadar
“We cannot exist alone.” Israel’s national security axiom was acknowledged by President Shimon Peres during an address in November. “For our existence we need the friendship of the United States of America,” he stressed, adding: “It doesn't sound easy, but this is the truth.” It’s not easy for a client-state to admit that its own survival depends on a global patron.
It’s even more challenging for leaders of a dependent state to recognize that the great power they are relying on is entering into an imperial twilight time. Inertia and wishful thinking explains why elites the empire’s capital and the provinces continue to share in the misconception about the hegemon’s ability to exert global influence
But after a prolonged “recognition lag” it’s becoming clear that the U.S. is facing the prospects of geostrategic decline. The military is overstretched in two unwinnable wars and a decaying economic base is making it difficult to sustain expansive global commitments. The Unipolar Moment is coming to an end and rising global powers are helping generate a multipolar system.
It seems, however, that Israeli leaders continue to operate under the illusion that the U.S. remains the paramount power. Israeli ultra-nationalists delude themselves that the muddled U.S. policy the Middle East and the its tensions with Israel are temporary, and that when the Republicans return to the White House the hegemon will rise again and together with its Israeli deputy will bring order to the Middle East.
Members of the peace camp, regarding the support of a global patron not as a substitute for integrating Israel in the Middle East – but as an element in a strategy to achieve peace, believe that the role of Washington remains central to a resolution of the Palestinian-Israeli conflict.
During the Cold War and in the brief Unipolar Moment Washington was in a position to work with Israeli and Arab moderates in promoting peace. But that window of opportunity for this U.S. role may be closing.
Washington’s current difficulties in bringing peace to the Holy Land and disabling Iran’s nuclear capability reflect structural problems that are eroding American power. And hey are not going to be resolved anytime soon under either Democratic or Republican presidents.
While the U.S. will not collapse with a bang a la the Soviet Union, it will cease being Number One. Traditional allies of the U.S. like Turkey, Japan and Brazil, are recognizing that and are hedging their strategic bets, maintaining close ties with Washington while trying to form alliances with like-minded regional and global powers.
There is no reason why Israel should not pursue such a “hedging” strategy as it recognizes that U.S. military forces are going to disengage from the Middle East in the future and that the U.S.-Israeli alliance is bound to weaken.
Israeli rightists fantasize that Muslim terrorism would ignite a Clash of Civilizations and Israel would serve as America’s strategic outpost in the Middle East, forever depending on U.S. support for its survival. Foreign Minister Avigdor Lieberman has “threatened” Washington that unless it supports his radical Zionist agenda, Israel would ally itself with another global player.
But why would the European Union (EU), Russia, China, India or Turkey be interested in hooking up with a state that brings into the marriage a dowry in the form of the animosity of the entire Arab and Muslim worlds? Israel’s promise as a strategic ally lies in playing a constructive role in sustaining a stable and prosperous region.
No one is suggesting that Israel sue for an instant divorce from Washington and jump into bed with China. But in this period of eroding American unipolarism and budding multipolarity, Israel should start reassessing it options – very much the way its leaders had done in the past.
Chaim Weizmann anticipated the collapse of the Ottoman Empire and made a diplomatic bet on Britain -- a policy that resulted in the Balfour Declaration. Thirty years later, Ben-Gurion recognized that the British Empire was crumbling and took advantage of the evolving Cold War to win support from the Soviet Union and the U.S. for the new Jewish State. In fact, Stalin’s Soviet Union was the even more enthusiastic than the U.S. in supporting the establishment of Israel in 1948.
Israel cannot exist alone. But as an adherent of Realpolitik like Peres recalls from his own experience, interests do change. He was, after all, the architect of the Israeli alliance the French who helped develop its nuclear arsenal. Indeed, Israel’s survival depends on recognizing that international friendships come and go. It doesn't sound easy, but this is the truth. END

Dr. Leon Hadar is a research fellow at the Cato Institute, a Washington-based think tank.

w w w . h a a r e t z . c o . i l


עודכן ב- 07:08 29/12/2010
לי-און הדר ברית חדשה לישראל

"איננו יכולים להתקיים לבד", הודה הנשיא שמעון פרס בנאום שנשא באוקטובר. "לצורך קיומנו אנו זקוקים לידידותה של ארצות הברית. זה קל, אבל זאת האמת". לא קל למדינת חסות להודות שעצם קיומה תלוי בפטרונית שהיא מעצמת-על.

אתגר גדול עוד יותר למנהיגיה של מדינה קטנה הוא ההכרה בעובדה שמעצמת-העל, שעליה הם נשענים, פוסעת אל שקיעתה. ובכל זאת, באיחור רב מתברר שארה"ב עומדת לפני שקיעה גיאו-אסטרטגית. צבאה מנוצל עד תום בשתי מלחמות שאין לו סיכוי לנצח בהן, ובה עצמה התנוון הבסיס הכלכלי באופן שמקשה על מימוש מחויבויות עולמיות יקרות. עידן החד-קוטביות מגיע לקצו וכוחות עולים יוצרים מערכת גלובלית רב-קוטבית.

אולם, נראה שמנהיגי ישראל ממשיכים לשגות באשליה שארה"ב היא הכוח העולמי העליון. הלאומנים הקיצונים בישראל מרמים את עצמם ומאמינים שהמדיניות האמריקאית הלא ברורה במזרח התיכון והמתיחות בין ארה"ב לישראל הן התפתחויות זמניות. הם שוגים בהניחם ששובם של הרפובליקאים לבית הלבן יקים מחדש את ההגמוניה האמריקאית ושאז תשיב ארה"ב, בעזרת ישראל, את הסדר על כנו במזרח התיכון.

גם אנשי מחנה השלום, שאינם רואים בתמיכת הפטרון הגדול חלופה להשתלבות ישראל במזרח התיכון אלא מרכיב באסטרטגיה להשגת השלום, מאמינים שוושינגטון עדיין ממלאת תפקיד מרכזי במאמצים למצוא פתרון לסכסוך הישראלי-הפלסטיני. בתקופת המלחמה הקרה, ולרגע קצר של חד-קוטביות, היתה וושינגטון בעמדה שאיפשרה לה לפעול בשיתוף עם המתונים, ישראלים וערבים, לקידום השלום. אולם נראה שחלון ההזדמנויות הזה עומד להיסגר.

הקשיים שחווה כעת ארה"ב במאמציה להביא שלום לארץ הקודש ולשתק את יכולתה הגרעינית של איראן, משקפים בעיות מבניות ששוחקות את עוצמתה. בעתיד הקרוב לא יימצא פתרון לבעיות אלה, בלא קשר לשאלה אם הנשיא הוא דמוקרט או רפובליקאי.

אף שבניגוד לבריה"מ, ארה"ב לא תתמוטט ברגע, היא תחדל להיות המדינה הראשונה במעלה. בעלות ברית מסורתיות שלה, כמו טורקיה, יפאן וברזיל, מכירות בכך והן מהמרות על כיוונים אסטרטגיים שונים. הן ממשיכות לשמור על יחסים קרובים עם וושינגטון, ובו בזמן יוצרות בריתות עם שכנות שהשקפותיהן דומות לשלהן, או עם מעצמות עולמיות אחרות.

אין כל סיבה שישראל לא תנקוט גם היא אסטרטגיה של פיזור הסיכונים, שכן ברור שהכוחות האמריקאיים ייצאו מהמזרח התיכון בעתיד, ושהברית שלה עם ארה"ב תיחלש. אנשי הימין בישראל חולמים שהטרור האיסלאמי יצית התנגשות בין התרבויות. בהתאם לתרחיש הזה, ישראל תהיה העמדה האסטרטגית הקדמית של ארה"ב במזרח התיכון, ותלותה בתמיכה האמריקאית, לצורך הישרדות, תהיה נצחית. שר החוץ, אביגדור ליברמן, "מאיים" על וושינגטון שאם לא תתמוך בסדר היום הציוני הקיצוני שלו, ישראל תפנה למעצמת-על אחרת.

לשם מה צריכים האיחוד האירופי, רוסיה, סין, הודו או טורקיה להתקשר למדינה שמביאה לנישואים נדוניה של עוינות מצד העולם הערבי והעולם המוסלמי? ישראל תיחשב בעלת ברית אסטרטגית ראויה רק אם תיתפש כמי שמילאה תפקיד בונה בהבטחת היציבות והשגשוג באזור. איש אינו מציע שישראל תבקש גט מוושינגטון ותקפוץ למיטה עם סין. אבל בתקופה שבה נשחקת החד-קוטביות האמריקאית ומתפתחת זירה עולמית רב-קוטבית, ישראל צריכה לבחון פעם נוספת את האופציות שלפניה.

כך נהגו מנהיגי ישראל בעבר. חיים ויצמן צפה את קריסת האימפריה העותמנית והימר על בריטניה, מדיניות שתוצאותיה היו הצהרת בלפור. 30 שנה אחר כך זיהה דוד בן-גוריון את סימני ההתמוטטות של האימפריה הבריטית, וניצל את המלחמה הקרה, שרק החלה, כדי לזכות בתמיכתן של ארה"ב ובריה"מ בהקמת המדינה היהודית. בעצם, בריה"מ של סטלין התלהבה מהקמת ישראל יותר מארה"ב והעניקה לה סיוע רב יותר.

ישראל אינה יכולה להתקיים לבדה. אבל כפי שיודע פרס, הדוגל בריאל-פוליטיק, דרכם של אינטרסים שהם משתנים. הרי פרס היה אדריכל הברית בין ישראל לצרפת, שסייעה בפיתוח האופציה הגרעינית שלה.

כן, הישרדותה של ישראל תלויה בהכרה בכך שידידויות בינלאומיות באות והולכות. זה לא קל, אבל זאת האמת.

ד"ר הדר הוא חוקר-עמית ב"מכון קייטו", מכון מחקר הפועל בוושינגטון

No comments: